🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בברית בין הבתרים מגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" — ארבע מאות שנות שעבוד קשה. ואברהם אבינו שותק. אינו מתפלל, אינו מבקש, אינו אומר מילה. אך כאשר שומע אברהם אבינו שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש את סדום — הוא נכנס לתפילה קשה ועיקשת: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים... אוּלַי אַרְבָּעִים... אוּלַי עֲשָׂרָה". שואל הרב יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה": כיצד ייתכן שעל בניו שלו, שעתידים לסבול שעבוד קשה ורצח ילדים, לא מתפלל אברהם כלום — ואילו על רשעי סדום הוא נלחם?
כדי להבין את התשובה, מקדים הרב יהודה צדקה שאלה נוספת. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ... כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" — עם ישראל יבקשו ממצרים כלי כסף וזהב, ובזה יצאו ברכוש גדול. אומרת הגמרא (ברכות ט, ב) על "דַּבֶּר נָא": "אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, דַּבֵּר בְּאָזְנֵי הָעָם... כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק — אַבְרָהָם אָבִינוּ — 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' קִיַּמְתָּ בָּהֶם, 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' לֹא קִיַּמְתָּ בָּהֶם."
ותמהים המפרשים: מדוע צריך הקדוש ברוך הוא "לבקש" שישאלו כלי כסף וזהב, רק כדי שלא יתלונן אברהם אבינו? הרי הבטיח — יקיים, בלי קשר לתלונה!
מיישב זאת ספר "הפליון" בשם הגאון רבי שלמה גנצפריד: "רְכוּשׁ גָּדוֹל" האמיתי שהובטח לישראל אינו כלל כסף וזהב — אלא מתן תורה, מצוות, שירת הים, דבקות בהשם. זהו הרכוש הגדול באמת. אך כשעם ישראל היו עדיין במצרים, בתוך השעבוד, הם לא היו מסוגלים להבין מהו רכוש רוחני כזה — הם עדיין לא הרגישו את התענוג שבתורה ובדבקות בהשם. לכן, כדי שאברהם אבינו לא יבוא ויאמר "ועבדום וענו אותם קיימת, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיימת" — צריך היה הקדוש ברוך הוא לתת להם, לפי שכלם באותה שעה, גם רכוש מוחשי: כסף וזהב.
ומכאן מובן גם למה אברהם לא ביקש רחמים על השעבוד: הוא ידע שבלי "ועבדום וענו אותם" אי אפשר להגיע ל"רכוש הגדול" האמיתי. הייסורים הם עצמם הרכוש הגדול — הם מעלים את האדם לדרגות רוחניות שאי אפשר להגיע אליהן בלעדיהם. האדם לומד להעריך את החיים, לדעת להודות לקדוש ברוך הוא — רק כאשר הוא עובר ייסורים.
מעשה באב, שבנו היה מתלונן כל היום: "כאן לא הצליח לי, כאן לא הלך לי, כאן לא התקבלתי" — כל היום מלא טרוניות. אמר לו האב: "בוא, שב, ותראה מה אני עושה." לקח שלושה סירים: בסיר אחד שם ביצה, בשני שם תפוח אדמה, ובשלישי שם פולי קפה. הרתיח את שלושתם באותם המים, באותה האש, במשך אותו הזמן. לאחר חצי שעה, הגיש לבנו ביצה מבושלת, תפוח אדמה מבושל, וכוס קפה ריחני.
אמר האב לבנו: "תראה מה אפשר ללמוד מכאן. כל אדם בחיים זוכה, ומבשלים אותו קצת — עובר תחת האש, עובר ייסורים. אבל תלוי מה קורה לו אחרי הבישול. רוב בני האדם הם כמו ביצה: כשמבשלים אותם, הם נהיים קשים יותר, עצובים, מאובנים. מעטים הם כמו תפוח האדמה: כשמבשלים אותם, הם נהיים רכים ונעימים יותר, לומדים להודות על החיים, מבינים את הזולת, מרגישים את כאבו. ויש בני אדם שהם כמו פולי קפה: כשמבשלים אותם, הם מוציאים את כל הטוב שבתוכם, את כל היופי שיש בהם — ועל ידי כך משפיעים על כל סביבתם, כמו ריח קפה שממלא את כל החדר."
אולי זו הסיבה שהתורה ציוותה אדם שקרה לו נס להודות לפני כל העם ועדה: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קז, ח) — כאשר קרא לאדם נס, ומלא התרוממות והתפעלות מן החיים, הוא לומד להעריך את מי שאמר והיה העולם. עכשיו הוא כמו הקפה — יכול להשפיע על כולם, להראות לכולם את דבר השם.
מי שעבר את הבישול ולמד להעריך, להודות, ולא להיות ביצה שמתקשה — הוא זוכה להשפיע על כל סביבתו כמו ריח קפה נעים. וזהו סוד "וְעַבְדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל": בלי ייסורים אין רכוש גדול. יהי רצון שנזכה שכל אחד מאיתנו, כאשר "מבשלים" אותו בחיים, ייצא ממנו לא ביצה מרה, אלא תפוח אדמה נעים, ואף פולי קפה המפיצים ריח טוב לכל סביבתם.